תורת היחסים – הבלוג של דוניצה תקשורת

אני בטוח שכבר שמעתם קודם לכן את הביטוי "ילידים דיגיטליים". ואם לא, זו ההזדמנות. את המושג טבע ד"ר אור (בשורוק) גאסר, מהארווארד (יחד עם מרק פרנסקי), כשהוא מתכוון בעיקר לאלה שנולדו אחרי 1980 – היישר לקלחת הדיגיטלית, אך לא בהכרח. ההגדרה בהחלט תלויה בגישה שיש למשתמש לטכנולוגיות דיגיטליות מאז לידתו, גילו, והכישורים שלו לעשיית שימוש בטכנולוגיות דיגיטליות. ואלה שנולדו טרום העידן הדיגיטלי? אלה נקראים "המהגרים הדיגיטליים". הגיוני.

מקלידים לפני שחושבים. ילידים דיגיטליים

אם אתה מוכר ומשווק דבר מה, כדאי שתדע מהם מאפייניהם של הילידים, שהרי, הם אלה שכבר מתחילים להפגין שליטה בשוק ולהפוך לכח הקנייה המשמעותי ביותר.

ואלה מאפייניהם:
הם מתקשרים עם כולם, בכל פינה בגלובוס, בכל זמן.
הם מקוונים כל הזמן. גאסר מעריך כי עד הגיעם לגיל 20, יבלו הילידים הדיגיטליים קרוב ל-20 אלף שעות און ליין, אותה כמות שעות שישקיע פסנתרן מקצועי  באימונים כל חייו.
הם סובלים מריבוי אישיויות והללו לעתים זהות בעולם המקוון והאמיתי.
הם משתפים מידע אישי באופן אובססיבי. יש להם פחות עכבות בלספר לכולם מה עבר עליהם ומה הם חושבים.
הם אוהבים לחלוק מידע. כותבים בלוגים, מגיבים, חולקים נתונים וסיפורים מביכים.
הם כבר מזמן לא צופים פאסיביים, אלא יוצרים תכנים ומעבירים אותם הלאה.
הם, איך לומר זאת בעדינות, שטחיים במידת מה. הם רק מציצים בכותרות ולא מתעמקים בתכנים.
הם מגיבים ליוזמות של מובילי דעת קהל ואוהבים לשתף פעולה עם אנשים שמעולם לא פגשו.
הם לומדים תוך כדי שוטטות במרחבי הרשת.
הם מבצעים תמיד מספר משימות בעת ובעונה אחת.
הם לא תמיד מזהים אם משהו שראו ברשת הוא נכון או לא.

גאסר, שחוקר את הנושא, מעלה גם כמה תהיות לגבי הילידים. למשל, הפתיחות הגדולה שלהם יכולה לסבך אותם ואת מקומות העבודה שלהם בבעיות של חשיפת מידע מיותרת, שכן לא תמיד הם יחשבו על ההשלכות של לספר מה קרה היום בעבודה. מצד שני, פתיחות במקום העבודה יכולה רק לחזק קשרים בין אנשים ולהעמיק שיתופי פעולה. למעסיקים קל יותר, אולי, להכיר את העובדים טוב יותר ולהבין, אולי, מה מניע אותם. ואפרופו מקומות עבודה, הללו יכולים לנצל את הכוחות שבשיתופיות לפתרון בעיות מורכבות במהלך פיתוח מוצרים חדשים, זיהוי מגמות שוק, או עידוד מכירות. עוד אומר גאסר כי הדור הדיגיטלי אינו עובד לפי השעון, אלא לפי המשימה.

עכשיו, אם להודות על האמת, אני לא נופל בקבוצת ה"ילידים". מזמן לא. נכון, אני שנים משתמש באינטרנט, ממש מאז ימיה הראשונים של הרשת. אני חי את האינטרנט, אני "עובד באינטרנט", ובפועל מבלה שם יותר מאשר עם המשפחה שלי. אם הייתי צריך לסמן "ווי" ליד המאפיינים של גאסר, סביר להניח שהייתי מסמן אותו ליד 90 אחוז מהרשימה. אבל, כאן בדיוק ההבדל הקטן, להערכתי. ניסיתי לחשוב כיצד לדוגמה, אני רואה תכני אינטרנט וגיליתי שאני מייחס תכנים לאתרים מסויימים. ואז הלכתי לבדוק איך מתנהג הבן שלי, בן העשרה, וגיליתי שכשהוא מתייחס לתוכן מסויים שראה און ליין, הוא מייחס אותו לאדם שהפנה אותו לאותו תוכן. בכלל לא עניין אותו מקור המידע או יוצרו המקורי… אם בשבילי הרשת תהיה תמיד אותו כביש מהיר ורחב מלא נקודות עניין בהן אני צריך לבקר, בשבילו מדובר יותר בשיחה בלתי פוסקת אותה הוא מנהל עם כל מי שהוא מכיר. אבחנה קטנה. הבדל גדול. והפערים, כך אני מרגיש הולכים ומתרחבים. הרי העסק לא קופא על שמריו והאינטרנט בדרך להיות לא רק הגורם שמקשר בין בני אדם לבני אדם אלא בין "הכל להכל" – בין בני אדם ומקומות, וחפצים, וכמובן, בני אדם אחרים, בכל מקום, כל הזמן ולתמיד. וככל שיחלוף לו הזמן, כך גם מהר מאוד לא ישנה מהיכן בכלל מגיע המידע הרב שסובב אותנו, או מי עזר לנו למצוא אותו. המידע פשוט יהיה שם, בענן הענק, ויעמוד לרשות המבקש בהתבסס על מיקומו ומה הוא עושה באותו רגע.

האם אנו, המהגרים, נצליח להסתגל לנוף החדש? סביר להניח שכן. בעצם, אין לי ספק שכן. אנחנו נדע מה ואיך לעשות, ומתי, ולמה ואולי אפילו נעשה את הכל הכי טוב שבעולם, אבל, מה שכן, אנחנו אף פעם לא ממש נרגיש שם בבית. מהגרים תמיד יישארו בלב מהגרים.

שתף אותי

קמפיין פייסבוק מעניין שנראה לאחרונה ברשת הוא של… מלפפון, שזכה ביותר מעריצים בפייסבוק מאשר להקת הרוק המפורסמת Nickelback (משהו 1.5 מיליון מעריצים תוך פחות מחודש!). הקמפיין הורם כגימיק על ידי בחורה בשם קורל אן, שטעמה המוזיקלי כנראה סולד מהלהקה – דבר שהביא אותה ליצור ניסוי חברתי ברשת שבודק כמה אנשים יגיבו לגימיק פתאומי, בדוגמת מלפפון ככוכב-רוק. הזוי, אבל, יעיל, כך התברר מהר מאוד.

ההענות הגדולה של אנשים לקמפיין, ועצם העובדה שתוך כחודש סימנו עצמם למעלה ממיליון איש כמעריצים של מלפפון (דבר ההופך חתיכת ירק למאוד כריזמטית) – רק מוכיחה עד כמה יש לקחת את אופציות השיווק בפייסבוק בעירבון מוגבל.

אם מומחי שיווק באינטרנט וברשתות החברתיות שמים את מירב הפוקוס שלהם על יצירת fans או followers, הרי שגם במידה שהמספרים המתקבלים הם גבוהים – אין זה באמת מצביע על קשר אמיתי שנרקם בין המותג אותו הם מפרסמים לבין הקהל האינטרנטי. צריך לקחת בחשבון שחלק גדול מהלקוחות הפוטנציאליים שמשווקים מנסים לבנות בצורה זו, מחזיקים רמת מחוייבות קלה ודלילה משהו להתקשרויות ברשתות החברתיות.

אז מה צריך לעשות בעצם? להפסיק להתרכז במדיה חברתית ובאתרים בסגנון פייסבוק כדרך להגיע לקהלי יעד פוטנציאליים ויצירת קשרי-לקוחות? חלילה. כוחה של פייסבוק, כמו גם שאר המדיה החברתית רק הולך ותופח מיום ליום ובוודאי שאסור להתעלם ממנו. אפשר ואף צריך להמשיך וליצור קשרים בזירה החברתית, רק צריך לקחת את התוצאות המספריות בעירבון מוגבל, ולחשוב על דרכים יצירתיות נוספות לפרסם מותגים ולהגיע ללקוחות פוטנציאליים.

מעבר לזה, צריך להסתכל על קמפיין המלפפון כהשראה ואזהרה: מדובר בהמחשה יומית נוספת לכוחה של המדיה החברתית ביצירת באז וברתימת אנשים למען רעיון – גם אם במקרה זה הרעיון המדובר הוא גימיק משעשע ותו לא. מדובר, ללא ספק, בהצגה יפה נוספת לכוחה של המדיה החברתית כבמה אפשרית  להפצת פרסום שמניע אנשים להפגין עמדה שלילית (במקרה זה מול להקה נחמדה ביותר שמנגנים לדעתי לא רע בכלל). חברות ומותגים צריכים לעמוד על המשמר תמיד בהקשר לדמותם וכיצד היא מצטיירת ברשתות החברתיות.

דבר נוסף שניתן ואף כדאי מאוד להסיק מהעניין הוא שאנשים ברשת אוהבים להגיב ליוזמות שמקורן בהומור. גם זו עשויה להיות תנופה לשיווק חברתי ברשת: שווקו עצמכם והשתמשו בהומור ככלי. הקישור הישיר ל-1.5 מיליון איש בפייסבוק יכול להיות גם שלכם.

שתף אותי

האנשים הנחמדים של ארגון PETA (שנלחמים על זכויותיהם של בעלי החיים) רצו בסך הכל להעביר מסר  חשוב מבחינתם: אל תלכו לקרקס (במקרה הזה קרקס האחים רינגלינג) שכן, סביר שהפילים שבו עברו התעללות קשה בצעירותם. את המסר החזק, המלווה בשלל תמונות קשות לצפייה הם שלחו כציוץ, המפנה לאתר שלהם, לקבוצה של 150 אמהות בלוגריות אמריקניות, מה שהחל מהומה לא קטנה והפך לדרמה בפני עצמה בזירת המדיה החברתית. הסיבה: האמהות העצבניות לא אהבו את ה'התקפה' המקווונת וחלקן הגיבו באגרסיביות לא כל כך חינוכית. הסיבה היתה די פשוטה: האמהות הבלוגריות, שכבר צברו די הרבה כוח בזירה המקוונת, לא אהבו את המשלוח הקולקטיבי. "האם העובדה שאני אמא שכותבת בלוג ומחזיקה חשבון טוויטר", כתבה אחת מהן, " אומרת שאני צריכה לדאוג לגורי פילים? לא ולא". ולא, היא לא נמנתה על העוקבים של הארגון בטוויטר ומבחינתה דובר בספאם.

(המשך…)

שתף אותי